הבלוג של קאיה
אותו סיפור, אחר
אני. סלב.
פבר' 14
אני לא הולכת לפתוח בהתנצלות על זה שנעלמתי וזה. ההפסד כולו שלו.
עכשיו, אני בטוחה שכבר דיברנו על זה שאני כל הזמן מפספסת את הבתי זונות שיש סביבי. זה היה ככה בישרא, זה היה ככה באוניברסיטה, זה כנראה ככה בעוד מלא מקומות שאני אפילו לא מתארת לעצמי את הבית זונות שהולך בהם, וזה ככה גם בטוויטר.
כל צייצן יספר לכם שטוויטר זאת פלטפורמה נהדרת למצוא זיונים. עכשיו, אף אחד לא יגיד לכם אם זה אמת או שקר, אף אחד לא יספר לכם כמה זיונים כבר יצאו לו משם, אבל תנו לי לספר לכם לא-סוד: לי לא יצא. אף לא אחד. כלום. אף עוד >
חרדים, עולם תחתון וממשלה בלי ביצים
דצמ' 29
בעקבות ההפגנה בבית שמש שלשום, הפייסבוק שלי התחיל להביא תמונות מההפגנה שאנשים שיתפו. אחת מהן הציגה שלט שאמר משהו כמו, "אז ירקת עליה לפני ששילמת מיסים או אחרי שעשית צבא?". שזה משעשע ונכון כשלעצמו, אבל זה לדעתי בכלל לא עיקר העניין.
אין לי בעיה עם זה שחרדים אוהבים לחיות את החיים שלהם בהפרדה בין המינים. קיבלתי את החינוך הדתי שלי בחב"ד ואני אומרת לכם- הם חיים ממש ממש טוב עם זה. שעות מופרדות בבריכה זה לא רע בכלל, אפשר להתרגל לזה בקלות. פחות כיף להיות בבריכה עם אמא ויותר כיף עם אבא, אבל בקטנה. יש ילדות שבכלל לא יודעות איך עוד >
עד שתפקח את עיניה
אוג' 7
תראו, הייתי אתמול בהפגנה, כן? והיה מטורף.
ואז הגעתי הביתה וחבר אמר לי שהוא נורא מוטרד מהניפוח הזה של התקשורת וכל זה. אז אני שמחה שמנסים להסיט לשם את הדיון. זה אומר שכשבהפגנה צעקנו שהם מ-פ-ח-דים, צדקנו.
עכשיו, בואו נדבר שניה על התקשורת: חדש לכם שהיא מנפחת נתונים? חדש לכם שהיא אומרת מה בזין שלה, עם קשר מקרי למציאות? בואו נזכור את הניפוח הזה בפעם הבאה שבתקשורת ידברו איתנו על מתנחלים אלימים וערבים מסכנים. אתם כבר יודעים מה אני חושבת על זה, עכשיו בואו נעבור הלאה.
כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני באמת לא יודעת מה צריך לעשות. מן הסתם, סוציאליסטית אני לא. אני עוד >
מה שקובי אריאלי לא מבין
יולי 25
קובי אריאלי דיבר היום על מחאת האוהלים, כינה אותה מחאת האייפדים, דיבר על אספסוף שלא יודע מה הוא דורש וממי ולא הבין על מה המהומה- הרי משפחות חרדיות מתקיימות יופי מקצבה של 5000 שקל בחודש. יש להן ערכים.
אני לא יודעת הרבה על חרדים שמקיימים משפחות מקצבה של 5000 שקל, אבל אני מעריכה שהם ואני מתכננים חיים אחרים. אני לא סומכת על זה שהקב"ה ייתן לי את כל מה שאני צריכה. אני לא חושבת שהאמונה תשביע אותי, גם אם לא ממש גומרים את החודש. אני לא חושבת על לחיות 10 נפשות בדירת 4 חדרים כ"גם זו לטובה". ככה אני.
אני אשקר אם עוד >
הרהורי חטא
יוני 27
נזכרתי עכשיו בכל מיני קטעים שהיו לנו בתיכון, שהיו מביאים לנו חוזרות בתשובה כדי לספר לנו כמה עולם החטא הוא איום ונורא. עד כמה, אחרי שהגיעו לשפל- הבינו שחיו בשקר וחזרו בתשובה.
אני זוכרת במיוחד איזו אחת, בסמינריון "אישות ומשפחה" בכיתה י"ב (מסתבר שהיום קוראים לו "הכנה לחיי המשפחה", אבל לא נראה שהתכנים השתנו). שתבינו, ההרצאה הראשונה בסמינריון הזה הייתה עם אחות מיילדת, והסמינריון ננעל עם ביקור במקווה ושיחה עם הבלנית. הבלנית, אגב, נתנה לנו את המוטו האל-מותי "שובעיים פסק זמן, שבועיים כיף-כף".
בכל מקרה, אותה חוזרת בתשובה באה לספר לנו על החיים הגרועים והשקריים שהיא הייתה חיה, לפני שראתה את האור. עוד >
תהיי פקידה ותסתמי
יוני 13
זה התחיל בשיחת טלפון כזאת:
- שלום, קאיה? - כן. - שלום. קיבלנו את קורות החיים שלך ואני רוצה לזמן אותך לראיון עבודה. - או קיי. מאיזו חברה? - שקר כלשהו. - ולאיזה תפקיד? - אני לא יודעת. זה למחלקת השיווק. - בסדר. מאיפה קיבלתם את הקו"ח שלי? - אני לא יודעת.
טוב. אז קבעתי איתה והלכתי לחפש באולג'ובס את המשרה, אולי זה משם. גיליתי פניתי למשרה של ניהול מוצר, מה שלא ממש הפתיע אותי. לא הבנתי איך ניהול מוצר נחשב שיווק, אבל או קיי. הכנתי קצת חומר רקע, התכוננתי לראיון כזה.
אחרי זה בערב, אני רואה בקשת חברות בפייסבוק מאיזה קובי עוד >
מה זה חם? לוהט.
מאי 30
תראו, אתם מחממים לי את הלב. באמת.
הרי, לחפש עבודה זה מגעיל. כולנו יודעים שלחפש עבודה זה מגעיל. אתה כולך מתחיל להתערער לגבי הכישורים שלך וכאלה. ואמרתי לכם, זה לא שאני לא חושבת שאני אמצא את המקום שיהיה לי נכון, ואני אהנה ואפרח בו. אני בטוחה שאני אמצא. אני גם בטוחה שזה לא ייקח כל כך הרבה זמן.
אבל יש ימים שאני מרגישה מדוכאת. אני בספה כאחרונת המובטלים (למרות שמעשית, אני עוד לא מובטלת בכלל), וכולי מתבכיינת ומרחמת על עצמי.
ואז אתם באים, ושולחים לי לינקים למשרות שאתם רואים ויכולות להתאים לי. או מספרים לי על משרות מתאימות אצלכם בעבודה. או עוד >
שום דבר אישי
מאי 9
דווקא השנה זה לא ממש תפס אותי. כנראה שכשאף אחד לא בצבא אתה פחות חושב על מה אם. כאילו, בסדר, השנה אחי כנראה לא ימות בשטחים. שנה הבאה זה הולך להיות סרט אחר לגמרי, כשהתאומים כבר יתגייסו.
אז דווקא השנה נזכרתי ביום הזכרון הראשון שלי בארץ. זה היה גם מן יום זכרון כזה חסר דאגות. הייתי בארץ איזה 4 חודשים רק. שום דבר אישי. כאילו, באמת, שום דבר אישי.
איזה קרובי משפחה לקחו אותנו לטקס בערב אצלם בישוב, במזכרת בתיה. לא יודעת למה היינו אצלם בכלל. ואני זוכרת שעמדתי שם בין מלא אנשים, ובכיתי ממש המון. מלא.
ואני זוכרת כמה מפגר זה הרגיש עוד >
ילדים של החיים
מאי 2
אתמול שידרו בערוץ 2 את הסרט הדוקומנטרי "ילדי היטלר". ראיתי אותו. ולא הייתי מדברת איתכם עליו אם לא הייתי נתקלת בביקורת של אריאנה מלמד עליו.
אני מצאתי את הסרט הזה מעניין. למה? כי אף פעם לא חשבתי על זה. אף פעם לא חשבתי איזה חרא זה להיות הנכד של רוצח המונים. ובניגוד לדעה של אריאנה, שאנחנו באים לראות את הסרט מתוך הגזענים שאנחנו- באמת חשתי אמפתיה. לא באתי לחפש רוע גנטי. כמו שאחת הבחורות שם אמרה- אם אנחנו מאמינים בזה, אנחנו מאמינים בכל הרעיון הנאצי מיסודו.
וכן, זה לסחוט ממך דמעות להראות את הנכד של רודולף הס מדבר עם קבוצת ילדים ישראלים באשוויץ. עוד >
כל הכבוד, שרלוק
אפר' 27
כשהיינו רק כמה חודשים בארץ קנינו מחשב. זה היה בשנת 97, וקיבלנו יחד עם המחשב מלא דמואים של משחקים. בניהם היה גלגל המזל.
ישבנו כל המשפחה לשחק בדמו של גלגל המזל ואז הגיעה ההגדרה "דמות מספר". בלי שום טעות הגענו למצב של "שרלוק _ולמס" ואיכשהו, הפסדנו.
אתם שואלים איך הצלחנו להפסיד במצב כזה? וול, זה פשוט. ניסינו לכתוב את זה עם ח'. זה לא התקבל, אז ניסינו עם כ'. לא הבנו מה קורה, ומה פתאום המערכת לא מקבלת את זה והמשכנו ללחוץ על ח' עד שנפסלנו.
שנים אנחנו צוחקים בבית על ההורים שלי והמבטא שלהם, והם אומרים שזה בכלל לא מבטא אלא לימוד. עוד >
תגובות אחרונות